yed300250
הכי מטוקבקות
    בכניסה לעיר. שקד (משמאל): "זה מקום מפוחד ומפחיד לגדל בו ילדים. גם מבוגרים". הנדל (מימין): "לחברון יש היסטוריה יהודית ארוכה. אחת מערי הקודש. יהודים רכשו בכספם שטח ומצאו את עצמם מגורשים"
    7 ימים • 02.05.2017
    לגור איתם
    אחרי שהתעמתו ביניהם בשומרון, ברמת הגולן, בהר הבית ובעמונה, הגיעו רענן שקד (מצידה השמאלי של המפה הפוליטית) ויועז הנדל (מצידה הימני) למסע טעון ביישוב היהודי בחברון, העיר שבה גרים 750 יהודים ומסביבם 215 אלף ערבים. הם ביקרו במערת המכפלה ונפגשו עם פעילים שניסו לשכנע אותם שלא כולם קיצוניים, ורק אחרי סיור בקריית–ארבע הסכימו שהם כנראה לא יכולים להסכים. 50 שנה למלחמת ששת הימים - כתבה חמישית בסדרה
    רענן שקד ויועז הנדל

    לקראת שנת היובל למלחמת ששת הימים יצאו יועז הנדל ורענן שקד למסע ברחבי ישראל – משני צידיו של הקו הירוק – המתועד בסדרת כתבות מיוחדת. מבחינה פוליטית הנדל ושקד מצויים משני עברי המתרס – הנדל מימין ושקד משמאל – והם יוצאים כדי להתווכח, כדי לנסות לשכנע אחד את השני, אבל לא רק. הם גם פוגשים את האנשים ומבקרים במקומות שששת הימים ההם שינו לתמיד. בחלק הראשון של הסדרה ביקרו השניים בשומרון, בחלק השני ביקרו ברמת הגולן, בחלק השלישי בהר הבית, וברביעי בעמונה, ערב פינויו של היישוב. עכשיו הם בחברון, עיר האבות, ובקריית־ארבע. 50 שנה למלחמת ששת הימים – יומן מסע, חלק חמישי ואחרון.

     

     

    רענן: נוסעים לחברון. איזה תענוג. אם לא הייתי חושש לחזור מהסיור הרגלי בעיר ולמצוא את הרכב שלי על בלוקים, הייתי אפילו שוקל להגיע בו לחברון בכוחות עצמי. מכיוון שאני קצת חושש, אני מחנה את המכונית בצומת גוש עציון ונוסע משם עם יועז בסיטרואן החבוטה שלו, שערכה המחירוני, בשלב זה, רק יעלה אם יניחו אותה על בלוקים.

     

    "לפחות תקנה משהו, אולי תביא ג'יבן", מסמסת לי האישה כשאני כבר בחברון.

     

    במערת המכפלה, עם נעם ארנון וחגית עופרן (משמאל). ארנון: "בנצי גופשטיין ואיתמר בן־גביר הם היותר צבעוניים. הם נותנים סיפור על הילולת גולדשטיין וקייטנת סכינים, וזה מה שהתקשורת רוצה"
    במערת המכפלה, עם נעם ארנון וחגית עופרן (משמאל). ארנון: "בנצי גופשטיין ואיתמר בן־גביר הם היותר צבעוניים. הם נותנים סיפור על הילולת גולדשטיין וקייטנת סכינים, וזה מה שהתקשורת רוצה"

     

     

    "שו הדא?" אני מסמס בחזרה.

     

    "גבינה מיוחדת שעושים ערבים. מדהימה. אפשר לעשות איתה דברים מופלאים, וגם כנאפה", היא מתפייטת. "ותביא גם טחינה אותנטית ושערות קדאיף".

     

    וואו. אין ספק שהאישה סובלת מהזיות קולינריות. דורשת גבינה של ערבים, חולמת על קסמי האוריינט ושערות כתומות, ולא לגמרי לוקחת בחשבון שחברון הערבית – כ־215 אלף תושבים – סגורה בפנינו לחלוטין, בשעה שאנחנו משוטטים בשטח זעיר של שלושה אחוזים מהעיר, המוקדשים ליישוב היהודי בחברון. היישוב מונה 750 תושבים, 250 תלמידי ישיבה, 300 חיילים, 18 מחסומים מאוישים ו־70 חסימות קבע לא־מאוישות הנדרשים לאבטחה.

     

    קראו את הכתבות הקודמות בסדרה של רענן שקד ויועז הנדל:

     

    הסיור המשותף בשומרון

     

    הסיור המשותף ברמת הגולן  

     

    הסיור המשותף בהר הבית

     

    הסיור המשותף בעמונה

     

    הסימוס מאשתי מגיע בדיוק כשיועז ואני יושבים בלשכתו של ראש המועצה המקומית קריית־ארבע, מלאכי לוינגר. אני תוהה אם להעלות את הנושא, ובסוף לא מתאפק ושואל את ראש המועצה איפה פה אני משיג ג'יבן.

     

    אלאור אזריה בחברון. רענן: "יריית הפתיחה של המשחקים הלאומניים של אותה שנה בישראל כולה"
    אלאור אזריה בחברון. רענן: "יריית הפתיחה של המשחקים הלאומניים של אותה שנה בישראל כולה"

     

     

    הבן אדם מסתכל עליי במבט שכולו שו הדא.

     

    "זו גבינה מיוחדת שעושים ערבים. אפשר לעשות איתה דברים מופלאים וגם כנאפה", אני מסביר בידענות.

     

    "אה".

     

    "אין לך מושג? תגיד, יש לכם בכלל סצנה קולינרית במקום הזה?"

     

    יועז ורענן ברחוב השוהדא. יועז: "כשריצ'רד גיר מגיע לפה, הוא עושה סיור בין החנויות הסגורות של הפלסטינים, אבל לא נכנס לראות את היהודים ועברם במקום". רענן: "כל הערבים שיכלו להרשות לעצמם עזבו את חברון העתיקה"
    יועז ורענן ברחוב השוהדא. יועז: "כשריצ'רד גיר מגיע לפה, הוא עושה סיור בין החנויות הסגורות של הפלסטינים, אבל לא נכנס לראות את היהודים ועברם במקום". רענן: "כל הערבים שיכלו להרשות לעצמם עזבו את חברון העתיקה"

     

     

    "בדרך החוצה תעברו במפגש התאומים, יש שם אחלה שווארמה".

     

    "ואם אני בכל זאת רוצה ג'יבן?"

     

    "תעבור לחברון הערבית".

     

    "יש מצב שאתה מכניס אותי לשם?"

     

    אני לא סתם שואל. רק לפני כמה דקות סיפר לנו לוינגר שהוא דווקא אוהב להסתובב מדי פעם בחברון הערבית וגם לשוחח עם תושבים. היום לא. היום הוא רוצה להראות לנו את "קריית־ארבע היפה והטובה, שחלק גדול מהציבור הישראלי לא מכיר".

     

    באמת בעיה של חוסר היכרות. מה לעשות שקריית־ארבע, שחברון היהודית שייכת לה מוניציפלית, נתפסת בדעת הקהל כמקום מסוכסך ומסוכן, ולוינגר – יליד חברון, בנו של הרב משה לוינגר שהוביל בשעתו את ההתיישבות היהודית בעיר – לא מבין למה. "צוות מ־ynet שהתכוון להגיע לפה שאל אותי איפה עוצרים בדרך לשכפ"צים וקסדות", הוא צוחק.

     

    מובן שזה מצחיק – כי באמת שאפשר פשוט להגיע לפה (תשאלו את יועז מתי הוא נוסע שוב ותצטרפו, או פשוט פנו ימינה, ואז שוב ימינה, ומשם קחו ימינה, ושם תשאלו כמה ימניים איפה פונים ימינה). אבל ייתכן שהציבור קצת פחות מכיר את כל היופי, הפסטורליה וההוד שקריית־ארבע וחברון מציעות, מכיוון שהמקומות האלה קשורים בתודעתנו – וגם במציאות – לסדרת הקיצונים המתגוררים בהם, ובראשם גיבורי־העל (אִספו את כולם!) ברוך מרזל, איתמר בן־גביר, בנצי גופשטיין ואורית סטרוק. מדי שנה בפורים, למשל, יוצאים החברים האלה לעדלאידע פרובוקטיבית ברחובות העיר, תחת אבטחה כבדה ובשעה שכל התושבים הפלסטינים נתונים לכבודם בעוצר. לקראת סיום החגיגה הזו ב־2016, למשל, אירע ניסיון הפיגוע בעיר שמיד אחריו ירה החייל אלאור אזריה את יריית הפתיחה של המשחקים הלאומניים של אותה שנה בישראל כולה.

     

    "אין לנו שליטה מלאה על כל הפרובוקטורים פה ואנחנו לא יכולים להגיד להם מה לעשות", מודה לוינגר, שמנסה בשנים האחרונות – ולפעמים מצליח – למתג את קריית־ארבע וחברון כמקומות שהם לא־מה־שחשבתם, כלומר נורמטיביים. גם נעם ארנון, דובר היישוב היהודי בחברון ואיש הגיוני ומתון בסך הכל, מסביר לנו ש"בנצי גופשטיין ואיתמר בן־גביר הם היותר צבעוניים כאן מבחינה תקשורתית. הם נותנים לך סיפור על הילולת גולדשטיין וקייטנת סכינים, וזה מה שהתקשורת רוצה".

     

     

    יועז: הפעם אנחנו נוסעים לכיוון חברון, עיר האבות במסורת היהודית, "עיר הגבינות" באיזו מסורת מוזרה שעוברת מדור לדור במשפחתו של רענן. והנה עוד מסורת – הקושי להגיע, לקום, לצאת מתל־אביב בכביש ארוך ולנסוע שעה וקצת למקום שעליו מדברים כל כך הרבה בתקשורת. לפעמים נדמה שלסיורים עם רענן צריך מנהלת תיאום וקישור. מבצע אנטבה דרש פחות הכנות מנסיעה אחת לחברון. עוד פיסת אדמה בארץ הקטנה הזאת שהוא לא היה בה מעולם. אני מתחיל לשאול את עצמי מי נכשל בסיפור הזה, האם מערכת החינוך שלנו או שריר הסקרנות של רענן? הרי לא יכול להיות שאנשים תומכים בישיבה בחברון או מתנגדים לה בלי שהם יודעים איך היא נראית. לא יכול להיות שיש להם דעה מגובשת על מי שגר שם בלי שהם מכירים אותו. הרי לא יכול להיות שפה אצלנו אנשים מצביעים בבחירות, קוראים לעצמם ימין או שמאל ולא באמת יודעים מה זה אומר.

     

    ואולי זה סתם הגורל שלי – 50 שנה אחרי המלחמה שבה תימרן צה"ל עשרות אלפי חיילים, רכבים וטנקים, לנסוע עם אדם שמתמרן רכב אחד מתל־אביב עד פאתי ירושלים או פתח־תקווה כדי לחנות ולבדוק שאין סכנות לג'אנטים, וכל זה במרחק של כמה עשרות קילומטרים מכל מקום שהוא לא מכיר ולא יודע.

     

    לחברון יש היסטוריה יהודית ארוכה. אחת מערי הקודש. אחד המקומות שבהם יהודים רכשו בכספם שטח ומצאו את עצמם מגורשים. אברהם קנה מעפרון החיתי, יהודים מוונציה רכשו בה בתים במאה ה־15 ויהודים ספרדים מהשלטון העות'מאני, וכך עד ימי המנדט והפרעות.

     

    אבל לפני שמגיעים להיסטוריה, צריך הווה. והפעם רענן מחליט שלא טוב היות השמאלן לבדו. הוא מביא איתו את חגית עופרן משלום עכשיו, נכדתו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ, שלא חיבב במיוחד את גוש אמונים. את חגית אני מכיר מאז ימיי כסטודנט בירושלים – עוד מקום שרענן מחנה את הרכב רחוק ממנו. היא הייתה פעילה בולטת בבית הגלגלים, ארגון שמטפל בילדים מוגבלים בלי הבדלי דת, גזע ומין, ואני התנדבתי איתה באותה קבוצה. יש לה לב טוב, אולי כזה שלא מצליח להבחין בפרקטיקה של החיים. באמת הבסיסית על המזרח התיכון: "אנחנו עצם בגרון". תקועים לערבים עם הקדמה והטכנולוגיה, עם הדמוקרטיה והמנהגים. עם חופש הדיבור והקיצונים שלנו שבהם אנחנו מטפלים בעצמנו. כך מדינת ישראל כולה, כשמסביב ים של נחשלות וקיצוניות דתית, וכך היישוב היהודי בתוך חברון. עיר עצומה בגודלה עם מסחר עצום, מפעלים וכ־215 אלף פלסטינים, ובתוכה שני רחובות של יישוב יהודי. מלא צבא וביטחון. כי מתברר שיהודים לא יכולים לחיות עם ערבים בלי קיר ברזל, נשק וחיילים. ולא משנה למי הם מצביעים ועד כמה הם קיצוניים.

     

    נורמלי? זה הדבר האחרון שאפשר להגיד על היישוב היהודי בחברון. כך גם שלל הטיפוסים שמסתובבים שם. יש לי בטן מלאה על הכהניסטים משם שגורמים לי להתבייש בכל פעם שהם פותחים את הפה, אבל חברון היא סיפור יהודי וישראלי מסוג אחר. ברל כצנלסון ומשה שרת הזכירו את חברון כמקור לציונות, יעקב חזן טען שחברון שייכת לנוף הלאומי שלנו וקרובה לו יותר מרמלה. משה דיין אמר שבחברון אנחנו מחפשים את המולדת, זלמן שזר כתב שיר, גולדה מאיר התפייטה ובן־גוריון תרם כסף לראשוני המתיישבים. דיבורים גבוהים של ראשי ממשלות ונשיאים וגם קושי גדול להבין איך זה אמור להיראות.

     

     

    רענן: אבל אנחנו באנו לראות בעצמנו, ובאנו בטוב. ובאמת שאין מה לומר; חברון היהודית, סביב מערת המכפלה, היא אחד המקומות הכעורים והמדכאים בישראל. התנועה ברחובות הכמעט ריקים מתבצעת בין מחסום לכוח שיטור, בין משפחות דתיות לקבוצות תיירים קטנות שבוודאי תוהות למה לא המשיכו ישר לירושלים, ובעיקר בין רצף אינסופי של דלתות ברזל מוגפות בצבע טורקיז – מאות חנויות ערביות שננטשו ונסגרו – לבין בנייני המגורים שמעליהן. החלונות כולם, אגב, ממוגנים בגדר צפופה ובסורגים, מפחד האבנים ההדדיות שנזרקות.

     

    זה מקום מפוחד ומפחיד לגדל בו ילדים. גם מבוגרים. הידרדרותו עד למצבו הנוכחי הואצה מאוד בעקבות טבח מערת המכפלה שביצע ברוך גולדשטיין ב־94', שבו רצח 29 מתפללים ערבים ופצע 125. זה היה יכול להיות רגע מושלם להוצאת הקיצונים היהודים מחברון, אבל יצחק רבין, ראש הממשלה דאז, חשש ממלחמת אחים וויתר. מאז תועדו אינספור התנכלויות של מתנחלים לתושבים הערבים – במרכז כמה מהזכורות שבהן עמדה המתנחלת יפעת אלקובי, שהורשעה ביידוי אבנים ובהמשך התנכלה למשפחה פלסטינית וקיללה לעיני המצלמות את אם המשפחה, ללא כל התגרות מוקדמת, ב"שרמוטה" עסיסית. סיפור זכור נוסף הוא זה של משפחת אבו־עיישה משכונת תל־רומיידה, שמתנחלים הקיפו את ביתה תוך שילדיהם זורקים אבנים ומסנוורים את התושבים הערבים במראות ומונעים מהם לצאת מהבית.

     

    נכון לעכשיו, כל הערבים שיכלו להרשות לעצמם עזבו את חברון העתיקה. כ־1,800 בתי עסק בבעלות ערבית נסגרו אחרי שבעליהם לא יכלו עוד לקיימם נוכח ההתנכלויות (ומכאן כל דלתות הטורקיז הנעולות) וכ־900 תושבים נטשו. כ־1,200 התושבים הערבים שנותרו בשכונת תל־רומיידה בחברון – עניים וחסרי אמצעים ברובם – חיים בניתוק ובבידוד ורשאים לנוע במרכז העיר באופן מוגבל ועם אישורים מיוחדים. בכל מקרה חירום או הזדקקות לאמבולנס ייאלצו לתאם עם הרשויות, או לצאת ברגל מהבית ולנסות לתפוס איפשהו הסעה. כל הזמנת בלון גז תחייב אותם לשאת את הבלון על הגב.

     

    בשבתות ובחגים, הכניסה לאזור לב חברון אסורה להם ולקרובי משפחתם, והם נאלצים לצאת מהבית דרך גגות וגרמי מדרגות אחוריים, בזמן שהרחובות הראשיים מתמלאים בישראלים שמגיעים לשכונות היהודיות. זו הסיבה שחברון היהודית נראית, מצטלמת ומרגישה כמו הדוגמה הרעה ביותר ל"כיבוש" במובן המפריד והקיצוני של המילה; המקום שבו, כפי שמגדירה חגית עופרן, "את מחיר הגנת היהודים, הפלסטינים משלמים. חברון היא הדוגמה הגרועה לאיך נראית שליטה ישראלית בשטחים ולמה אנחנו קוראים לזה 'כיבוש'. המחיר של חזרתנו לעיר האבות הזו מבייש עבורנו כיהודים, שכך אנחנו נוהגים".

     

     

    יועז: ההפתעה הראשונה של רענן מגיעה מכיוון לא צפוי. חגית עופרן, שהצטרפה לסיור שלנו עם נעם ארנון במערת המכפלה, אומרת שחברון חשובה בעיניה. אחת מהערים הקדושות, היא אומרת, ואני מזהה אצל רענן נקודת שבירה. ואז בא ההמשך: "חשובה, אבל לא צריך להיות שם בגלל הפלסטינים", ועם זה כנראה רענן יכול להסתדר. אנחנו נכנסים לתוך מערת המכפלה. בדרך כלל קברי אבות וצדיקים הם עסק מסחרי. יש צדיקים שנתנו חסות לכמה קברים. יש שייח'ים שעברו גיור לאחר מותם. יש סתם בעלי חוש מסחרי שמצאו בחלום הליל קבר בשטח החצר שלהם.

     

    במקרה של מערת המכפלה, המבנה והמיקום ידועים לפחות מאז ימי הבית הראשון. לגבי התוכן אפשר רק לנחש או להסתמך על התיאור של נעם ארנון, שהוא מהיחידים שנכנסו למערה התחתונה וגם מהיחידים שחוקרים את הנושא. ערבוב שבין אמונה לאקדמיה (או שאולי תמיד זה כך). לכאורה, זהו אתר ארכיאולוגי מדהים, אלא שבפועל מדינת ישראל לא חוקרת. מפחדת מהשד שייצא מהבקבוק, אם רק ייתנו לאיזה אינדיאנה ג'ונס לרדת מתחת למבנים הקיימים. הפחד כל כך גדול, שלפחות כניסה אחת לעומק המקום נחסמה בבטון. שאיש לא יבוא ולא יחשוב. קצת סימבולי ביחסה של המדינה, אולי גם לחלקים בחברה הישראלית. כאילו אפשר לחסום את הבור הזה שנקרא חברון. לסגור את תיבת פנדורה. לנעול ולזרוק את המפתח, ואז יהיה מזרח תיכון חדש עם שקט ושלווה ואיזו גבינה מוזרה שרענן משוכנע שתעזור לאשתו להכין מאכל שהוא לא יודע לבטא את שמו כמו שצריך.

     

     

    רענן: אבל עזבו, אנחנו באנו לחברון בטוב ועם תקווה להגשים את חזון הדורות לגבינת ג'יבן. לכן התחלנו במערת המכפלה – מבנה היסטורי מרשים לכל הדעות, "מונומנט ההנצחה הבסיסי של העם היהודי, העוגן ההיסטורי הקיומי שלנו, המבנה היחיד בעולם שנותר בשלמות אלפיים שנה ועדיין משמש למטרה שלשמה הוקם – תפילה", כפי שמתפייט, בצדק, ארנון.

     

    בתוך המבנה פועלים כיום, בנפרד, אולמות תפילה ליהודים ולמוסלמים. מזוזות אבן ענקיות מחוברות למשקופי הדלתות באופן שאינו מאפשר לגנוב או להשחית אותן, ושלטי פח כבדים מציינים את מיקומם המשוער של קברי אברהם ושרה. המקום מכובד, אפשר שגם מכבד.

     

    הבעיה מתחילה מרגע שאתם יוצאים ממנו ונעים בעיר שכולה מונומנט לשנאה ולעימות נצחיים. כל נקודת ציון פה קרויה על שם נרצח כלשהו, פרעות כלשהן, עימות כלשהו. בית נחום ויהודה ע”ש שני נרצחים בידי מחבלים, נחום הוס ויהודה פרטוש; מצפה שלהבת ע"ש שלהבת פס; בית הכנסת חזון דוד ע"ש הנרצחים דוד כהן וחזי מועלם; בית שפירא ע"ש הנרצח שלמה יצחק שפירא. "ופה זה הפיגוע של אזריה", מסבירים לנו באחת הנקודות.

     

    אה, יש גם את "בית השלום" – לא ברור על שם איזה שלום, אבל עופרן מספרת שמדובר במבנה שכאשר השתלטנו עליו, כונה "הבית החום" ואז כונה "בית המריבה" ולבסוף נתן לו נעם ארנון את השם "בית השלום", שלא על דעתם של התושבים, שהעדיפו בכלל את "בית הגבורות".

     

    זה מתיש. אלה חיים על החרב – על עימות והקזת דם הדדית נצחית – באופן שהופך לפרקטיקה יומיומית. מי רוצה לחיות ככה? ובכן, 750 תושבי חברון היהודית, שהאמירה של רבי נחמן "לא באנו לזה העולם בשביל ריב ומחלוקת" כנראה מזיזה להם פחות.

     

    למה לכם כל זה? אני שואל את נעם ארנון בפשטות, ומקבל את התשובה הפשוטה: "מבחינתנו אנחנו רושמים דף בהיסטוריה כשאנחנו מחדשים את החיים היהודיים כאן".

     

    אני מבין את זה. בחברון אכן התקיים רצף התיישבות יהודי לאורך אלפי שנים, ועד פרעות תרפ"ט התגוררה כאן קהילה יהודית קטנה ובלתי אלימה. זו אכן עיר האבות. הקשר היהודי והישראלי למקום הזה ברור ומתועד ואינו מוטל בספק. בן־גוריון הבין את זה ("יש לדאוג ליישוב גדול וגדל בחברון, שתהא מסוגלת במשך הזמן להיות חלק ממדינת ישראל", אמר עם פרישתו ב־71'), וכל ראשי הממשלות שאחריו צעדו בנתיב דומה ביחס לחברון.

     

    אלא שכשאתם ממקמים כאן 750 ישראלים שחלקם, לפחות, רחוקים מלהיות שוחרי שלום – וחברון הוא אחד היישובים היותר קיצוניים וחמושים בישראל, משני צידיו – אתם תוקעים אצבע בעין; של האוכלוסייה הפלסטינית, כמובן, אבל גם של עצמנו. ועשרות הפיגועים שבהם נרצחו כאן יהודים הם פועל יוצא מזה.

     

     

    יועז: במערת המכפלה אנחנו פוגשים את שליח חב"ד לאזור. הוא קוסם. זה קורה. הוא מכופף כפית על ידו של שקד, שנראה מבוהל. אחרי זה הוא מנחש את הקלף שרענן בחר ומוציא שטר של 200 מ־20. הקסם עובד על רענן. הוא שם כיפה לבנה גדולה על הראש ומתחיל לדבר על הקשר ההיסטורי של היהודים למקום, וכל זה תוך כדי שהוא חושב על מסע קולינרי שאנחנו צריכים לעשות לציון מלחמת ששת הימים. ועוד קסם יש במערה, יוסף וכתונת הפסים, שקבור בשכם, אירגן לעצמו נדל"ן נוסף גם שם. עוד רגע וגם רענן מתחיל להתעניין ברכישת חלקת קבר לימים שחונים.

     

    אחרי מערת המכפלה אנחנו ממשיכים לשוטט בין התצפית לבית הדסה, בין המוזיאון לתולדות היישוב היהודי שם ובין השאלות של רענן. ליד פינת קפה לחיילים יש שלט גדול: "ליברל, אולי תשאל?" וזו רק חלק מהבעיה, כי כשריצ'רד גיר מגיע לפה, הוא עושה סיור בין החנויות הסגורות של הפלסטינים, אבל לא נכנס לראות את היהודים ועברם במקום. וכשיהודים מגיעים לשם קשה להם לראות את הפלסטינים. מעטים מצליחים לראות את התמונה כולה ולצאת בשלום. לרענן קר. מהרגע הראשון שיצא מהאוטו קר לו. בהתחלה אני מחפש לו את אבישג השונמית. כשמתברר שהיא לא מהאזור אני מעביר לו את המעיל שלי, וכשזה לא עובד נרתם נעם ארנון ומביא מעיל משלו. אחרי כמה סיורים עם רענן אפשר לומר שזו דרך טובה להפשיר את הקרח. לשנות את התפיסה שמדובר ברעים מול טובים, במדינה אחת או במדינה דו־לאומית. המציאות מסובכת יותר, וכשקר ועוטפים אותך במעיל זה כבר פחות ברור שחברון היא רק גופשטיין ונזק תדמיתי. חברון היא סיפור.

     

     

    רענן: חברון היא נזק תדמיתי מתמשך לישראל – ולימין הישראלי בפרט – אבל באמת, עזבו; אנחנו באנו בטוב. וכשאנחנו מטפסים לגג בניין גבוה המתקרא מצפה חברון ומשקיפים ממנו על כל האזור, קל לראות כמה מצומצמת העיר העתיקה, וסביבה היישוב היהודי הקטן, לעומת חברון הערבית. אלא ששם, בצד הפלסטיני, הכל נראה כרגע שוקק ומלא חיים – שלא כמו השקט המתוח והמאיים השורר ברחובות חברון היהודית. אינספור אנשים מתרוצצים שם ברחובות, מוניות צהובות, צפירות, חנויות פתוחות. פתאום מתחשק לי להיות בדיוק שם, במטרופולין הגועשת הזו שמעבר למחסום – מקום משכנה של גבינת הג'יבן המפורסמת – במקום פה, בלב ההתנחלות המסוגרת והמזוינת – במובן הנשקי של המילה – הזו.

     

    אבל לא הפעם. לא עכשיו. נעם ארנון נזכר איך בעבר, כשחזרו הביתה מאירועים ונזכרו שנגמרו הטיטולים לילדים, פשוט עצרו באזור הערבי וקנו באחת החנויות הפתוחות כל הלילה. כרגע אין מה לדבר על התנהלות כזו, והעתיד נראה ערפילי, מתכתי וקר כמו הדקות שלנו במצפה חברון. ההנחה של היישוב היהודי כאן – בגרסתו המתונה, זו של נעם ארנון – מנסחת, במידה רבה, את תקוותו של הימין הישראלי כולו; שהפלסטינים יבינו יום אחד כמה תועלת צומחת להם מעצם ישיבתם בישראל כאזרחים סוג ב' (או ג', או כמה שזה יוצא) וישאלו איפה חותמים על נצח כזה.

     

    "רובם המוחלט רוצים תושבות, זכויות אדם, בריאות, השכלה. הם לא רוצים אזרחות ישראלית", מבטיח לי ארנון. "ואלה מהם שבאמת רוצים אזרחות ולהיות אזרחים ישראלים נאמנים – אני אומר להם, בואו".

     

    זו התבטאות שספק אם ברוך מרזל היה מדפיס על סטיקר לקראת העדלאידע הבאה, ומלאכי לוינגר כנראה מדייק יותר לתחושות הימין הנוכחיות כשהוא אומר: "מדינה פלסטינית ברור שלא תהיה פה, וגם הפלסטינים לא רוצים בזה. ברגע שנסכים בינינו לבין עצמנו שאין שתי מדינות – נוכל להיטיב את מצבם של הפלסטינים".

     

    כך שבתום 50 שנות כיבוש, בהחלט יש תקווה; אם רק נגיע להסכמות בינינו לבין עצמנו, נוכל לנוע סוף־סוף קדימה ולשפר את תנאי כליאתם של 2.5 מיליון הפלסטינים שבהם אנחנו שולטים, ושממש לא מעוניינים, מתברר, בזכויות אזרח. או כמו שיועז מציע לי לאורך כל כתבותינו המשותפות: נעשה צעדים קטנים, ניטיב את תנאיהם ככל שניתן – לא צריך להגזים, כן? הם עדיין אמורים לעבור דרכנו בדרכם לכל מקום – ונקווה לתקדים היסטורי מהפכני. כזה שבו שטח ללא רצף טריטוריאלי הנשלט מבחוץ על ידי מדינה זרה ייתפס על ידי תושביו כמדינה בזכות עצמה, הגם שאין להם בתוכה שום שליטה ממשית בגורלם.

     

    נדמה לי שזו התוכנית העקרונית של הימין הישראלי, והיא מציאותית לא יותר ולא פחות מחלומות השמאל על שתי מדינות החיות בשלום זו לצד זו.

     

    כי זו, לבסוף, השורה התחתונה של כל מסעותיי עם יועז; לימין אין פתרון יותר מכפי שיש לשמאל, אבל כשאתם מסתכלים ימינה, אתם רואים רק מצב חסר תקווה ומשחית המבקש להנציח את עצמו ללא תזוזה משמעותית, עד שיהיה לנו רעיון טוב יותר. וכשאתם מסתכלים שמאלה, אתם רואים, לכל הפחות, חוסר נחת המבקש לנסות ולעשות, ולנסות שוב, ובכל מקרה לא להפוך את חוסר המעש למדיניות. עד שמשהו, אולי, יזוז. לא מוכרחים להחזיר שום דבר בשביל זה. לא מוכרחים לדבר על גבולות 67'. אבל בואו, לכל הפחות, נדבר. זה כל כך הרבה יותר זול – בחיי אדם ובמזומן – מהאלטרנטיבה.

     

     

    יועז: מחברון אנחנו נוסעים חמש דקות עד להיכל התרבות בקריית־ארבע. מהעיר העתיקה לעיר חדשה, מודרנית, אולי לא מספיק לחובב קולינריה כמו רענן. מלאכי לוינגר מקבל אותנו. רענן מחפש את האנדרטה של ברוך גולדשטיין ומקבל במקום זה תערוכת ציורים של תלמידי בית ספר ממלכתי. קריית־ארבע היא מועצה שאליה מגיעים כולם חוץ מהאליטה הדתית. מי שמעדיף לגור עם אנשים כמוהו יושב בקהילה סגורה, ביישובים דתיים עם ועדות קבלה קפדניות שבודקות אורך חצאית, הרגלים דתיים ורמת הכנסה. מצד שני, גם אנשים נוסח רענן שקד לא מגיעים מיוזמתם לגור בקריית־ארבע. כך התפתח מקום שבו תערובת של עולים חדשים, משפחות קשות יום, דתיים־לאומיים שלא רוצים יישוב יקר ו־50 גוונים של ימין.

     

    היכל התרבות שבו אנחנו נפגשים היה מוקד לאחת המחלוקת האחרונות בנושא תרבות. אמנים שלא רצו להופיע מעבר לקו הירוק ותיאטראות שטענו שאי־אפשר להכריח אותם. אמנות אמורה להרחיב דעתו של אדם. כל אדם. בכל מקום. חוץ מבישראל, שבה לכל הצגה יש הסבר תיאולוגי ובכל מטר אדמה קבורים רעיונות ושנאות. כמה חודשים לפני שהגענו לשם תקפו אנשי ארגון להב"ה ובנצי גופשטיין את מלאכי לוינגר על שהזמין קווי אוטובוס הנהוגים בידי נהגים ערבים. לוינגר נאבק בהם עד שהשתתקו. הם רק עושים רעש, אומר עליהם לוינגר. וגם נעם ארנון טוען שהתקשורת מתמקדת בקיצונים, כי הוא משעמם. יש בזה הרבה מן הצדק, אבל התקשורת היא לא חזות הכל. ההתחלה הייתה אולי במערת המכפלה, אבל ההווה נמצא במסר מבולבל של ממשלות ישראל לדורותיהן לגבי עתיד המקום. בתי היהודים בחברון לא נגזלו, אלא נקנו. יש בתי יהודים שעליהם השתלטו ערבים ומעולם לא חזרו לבעליהם.

     

    הצדק הוא לא השאלה המרכזית שם, אלא המסר והחזון. ראשי הציונות ראו בחברון חלק מהמדינה היהודית. אני לא זזתי משם, גם אם מדובר בחלק קטן מאוד של העיר העתיקה. הקיצונים היהודים מאפשרים למרבית הישראלים להרגיש נוח עם העובדה שלא ביקרו ולא ראו. היא מאפשרת לכאלה שרוצים להיפטר מחברון וכאלה שרוצים להישאר בה לנצח, לא לדעת איך נראית ההיסטוריה ואיך נראה ההווה. בורות מסוכנת גם כשהיא מגיעה באיחור של 50 שנה. •

     


    פרסום ראשון: 02.05.17 , 22:10
    yed660100