שורה ארוכה של נעלי לוחמים
מלחמת יום כיפור | 7.10.1973
מלחמת יום הכיפורים זימנה לי מראות שלא חשבתי שאראה בחיי. ביום שישי אחר הצהריים, פחות מיממה לפני פרוץ המלחמה, צעדתי כהרגלי מדי יום כיפור מביתי שברמת־גן לתפילת כל נדרי במצודת זאב שבתל־אביב. בדרך ראיתי מראות מוזרים מאוד, המולה חריגה, רכבים צבאיים נוסעים במהירות - הייתה באוויר תחושה שמשהו קורה.
למחרת בבוקר נקראנו, הכתבים הצבאיים, לתדרוך אצל ראש אמ"ן אלי זעירא. ראש הלשכה נכנס שוב ושוב עם כמה פתקים. בשלב כלשהו האלוף זעירא הביט בהם, קם מהכיסא, לקח את הכומתה, אמר, "אני תכף חוזר" ויצא מהחדר. באופן לא מפתיע, הוא כבר לא חזר.
ראיתי כבר מלחמות לפניה, אבל המלחמה הזאת גרמה לי להיחשף למראות שלא חשבתי שאראה. במשך כל ימי המלחמה נסעתי בין החזיתות השונות, ראיתי נקודות ריכוז של פצועים חסרי אונים, עברתי על פני טורים ארוכים של כלים שרופים. את המאמר "ממלכת הדממה" כתבתי אחרי ביקור במתחם שנקרא "החצר", על גדת תעלת סואץ. החצר הייתה שטח גדול, כמו מגרש ענק, מוקף סוללות עפר, שבו נערכו כוחות צה"ל לצליחת התעלה.
קראו עוד:
ההחלטה שהדהדה בעולם כולו | דיוויד פרידמן
מתוך האובדן קמו שלוש מנהיגות | חן ארצי סרור
כשנשיא המדינה נכנס לכלא | טובה צימוקי
המבט של עפרה שלא נשכח | בצלאל אלוני
13 ימים ו־12 לילות בקמפ דיוויד | אליקים רובינשטיין
חיבוק ראשון אחרי הגיהינום | שירן פרנקו
בשמלה אדומה ושלל תקוות | ציפי שמילוביץ
היד המושטת נותרה תלויה באוויר | אורי הייטנר
אלונקה ליד אלונקה הם היו מונחים שם. הייתה זו הפעם הראשונה שבה הבנתי את המושג "תקצר היריעה": הראש מכוסה, הגוף מכוסה, אבל שורה ארוכה של נעלי לוחמים ניצבות לנגד עיניך. נעלי צנחנים, נעלי שריון, נעלי חי"ר, זיהיתי גם את קצהו של סרבל טיסה אחד. לימים התוודעתי לעוד ועוד סיפורים של קרבות, של גודל המחדל ושל עוצמת הגבורה.
מה"חצר" לקחתי איתי לתמיד את ההבנה שעם כל הביטחון העצמי, גם את מדינת ישראל יכולים להפתיע, עם כל הכוח שלנו, גם אנחנו יכולים להפסיד. אסור לנו להיות בטוחים מדי בעצמנו ותמיד עלינו להטיל ספק.
למעלה מ־30 איש שהכרתי באופן אישי נפלו במלחמה הזו, אבל אז ב"חצר", לא ראיתי פנים, ראיתי רק נעליים. כולם שכבו שם, בלי שיכולנו להבדיל ביניהם: בני הקיבוץ, המושב והעיר, לוחמים סדירים שטרם מלאו להם 20 שנה ולוחמי מילואים מבוגרים בעלי משפחות, חיילים צעירים וקצינים בכירים. כולם שכבו שם איש ליד אחיו, כולם שילמו את מחיר המלחמה הקשה הזאת.
לפנייה לכתב/ת 
